נחמן ביאליק

(9 בינואר 1873 - 4 ביולי 1934), מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, כותב מסות, סופר, מתרגם ועורך שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. נתכנה בשם "המשורר הלאומי".
בשיר “לבדי” חיים נחמן ביאליק מבטא את אחד התהליכים החשובים שעברו על עם ישראל בגלות- תהליך ההשכלה והחילון שכלל יציאה מבתי המדרש והעיירות היהודיות ופתיחות אל העולם הכללי. בשיר לבדי ביאליק מבטא את הקונפליקט בין הישארות בבית המדרש “תחת כנפי השכינה” בבדידותו לאחר שהכל עזבו לבין עזיבה גם כן.

פתיחת השיר לבדי מבטאת מצב ראשוני בו הכל עזבו את בית המדרש ורק המשורר (ביאליק) נותר לבדו “תחת כנפי השכינה” – כלומר כאדם שעדיין מחזיק באמונה כאשר הדימוי של “גוזל רך” מתקשר אל הכנפיים אך מבטא אולי גם תמימות מסוימת שתעלם כאשר הגוזל יתבגר ויאבד את תמימותו שעדיין מחזיקה אותו בחיק האמונה.

בבית השני של לבדי ביאליק ממשיך להעמיק את תיאור מצבו הבודד אלא שעתה גם נכנסת מודעת אל פגימותה של השכינה על “כנף ימינה השבורה” ועל החרדה שלה לאבד את הבן היחידי שעוד נותר לה. כנפה של האמונה עוד מנסה להחזיק את ביאליק תחתיה ועימה אך אין בה את היכולת לעשות כן, ודבריו של ביאליק הן כעין דברי קינה לפני שגם הוא עוזב את בית המדרש שכבר איבד את כוחו להחזיק בו .

בבית השלישי של לבדי ביאליק מתאר כיצד השכינה גורשה מכל מקום אחר עד שנותרה בבית המדרש בלבד שם היא מסתתרת ב”צל” (המנוגד לאור של ההשכלה) ורק ביאליק עוד נותר עימה לאחר שכולם נטשו.

בבית הרביעי של לבדי מגיע למעשה הרגע הבלתי נמנע שנבנה בשלושת הבתים הראשונים והוא ההכרה בכך שגם ביאליק עומד לעזוב את בית המדרש ולנטוש את האמונה היהודית. זהו בית עצוב, מה שבא לידי ביטוי בדמעה, כאשר ביאליק חש עצמו נמשך אל האור שבחלון וכבר אין לו מקום תחת כנפה של השכינה הבוכה על דף הגמרא שהוא עוד מחזיק בידו.

הבית החמישי של לבדי הוא מעין ניסיון נואש, חסר תקווה, של השכינה עוד לדבר על ליבו של ביאליק ולספר כיצד כולם נטשו אותה זולתו וכיצד היא עוד מתנחמת בו. דימוי זה יוצר את הטרגדיה של השיר שכן סופו של דבר ברור – העזיבה של בית המדרש.

בבית השישי של לבדי ביאליק אינו מציין במפורש את עצם העזיבה של בית המדרש אלא רק את הכאב והטרגדיה שבדבר – רגע לפני שגם הוא נוטש (כך אנחנו מוטים להבין). קולות העבר מדברים אל ביאליק בדמעה רותחת ששייכת למשהו עתיק שעובר מן העולם.

בשיר לבדי אמצעים אומנותיים שונים ומגוונים. השיר נותן ביטוי לחוויתו האישית של המשורר ועל כן הוא יכול להחשב כמעין שיר וידוי שאופיו הטראגי גם מקנה לו אופי של שיר קינה. אמצעים אומנותיים נוספים הם שימושים במטאפורות כמו “כנפה” של השכינה, ניגודים של “צל” ו”אור”. הבדידות היא מוטיב מרכזי של “לבדי” ואת העובדה הזאת מדגיש שמו של השיר, שיכול גם הוא להיכלל במסגרתם של אמצעים אומנותיים הבאים לידי ביטוי בשיר.

לשם סיכום, השיר לבדי מבטא קונפליקט ועמדה קרועה וחצויה בין הנאמנות לאמונה לבין הפיתוי של העולם הגדול. המימד הטראגי בולט מאוד בשיר ואף שהוא אינו מסתיים בהחלטה מפורשת התוצאה הסופית שלו היא בלתי נמנעת.